פרשת יתרו – בשנת תשפ"ד קיבלנו שתי מילים של נבואה.

וקול המון כקול שדי.
אינני זוכר שום אירוע שבו היו מילים מעטות כל כך בפי רבים כל כך. הנבואה שאבדה מישראל לפני שנים רבות, חזרה בשמחת תורה. בשיא הכאב היא חזרה וכעת עם ישראל יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות: "יחד לנצח". לא נביא אחד אומר לנו את זה. סוף סוף התגשם חלומו של משה רבנו – "מי יתן כל עם ה' נביאים". עם השבר הגדול גילינו שאנחנו מסוגלים כולנו לדבר בקול אחד – הקב"ה מדבר דרכנו – על האחדות עצמה. בעיניי זה מפליא ומדהים. אנחנו יודעים מה לעשות – עכשיו נשאר לנו רק ליישם.
זאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קורה, שהעם כולו מתנבא. מעמד הר סיני היה למעשה אירוע של נבואה קולקטיבית. אילולא היינו מתייראים אז ומאצילים על משה לבדו את הסמכות הנבואית, ייתכן שכך היה ה' ממשיך לנבא אותנו, את כולנו. בנבואות שלעתיד לבוא מוזכר שזה מה שיקרה: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג).

יש נבואות שמתגלות לאנשים פרטיים, אבל יש נבואות ציבוריות. אפילו עמוק בימי בית שני, כשנבואה של ממש כבר לא הייתה בנמצא, התייחסו חז"ל ברצינות רבה למנהגים שבהם נהג כל העם. "אם אינם נביאים, בני נביאים הן", אמרו וכן "פוק חזי מאי עמא דבר" – משפט שנאמר לעיתים מזומנות בהקשרים של ספק הלכתי, ומשמעותו – צא וראה מה עושה העם. אם כי כאן לא מדובר על נבואה של ממש, עם מילים ועם מסר. זה אבד ונשכח.

ועכשיו הופיע שוב. "יחד ננצח" זאת פשוט מין נבואה שיוצאת מחלקים גבוהים שלנו. אין לי דרך אחרת להסביר את התופעה הזאת.

 

לא רק התפוצה הבלתי מתקבלת על הדעת של הביטוי הופכת אותו לדעתי לנבואה. יש כאן אלמנט נוסף, הקשור למהותן של נבואות אצלנו היהודים. בניגוד למקובל לחשוב, ענייננה של הנבואה בישראל אינה גילוי עתידות. מה שעושה (או מתיימרת לעשות) פרופסור טרלוני בהוגוורטס אינו הנבואה הקלסית במסורת ישראל. התיאור המדויק יותר של רוב הנביאים הוא של אנשים שרואים נכוחה ובבהירות את מצבו של העם ומעניקים לו את דבר ה' שינחה אותו. בדרך כלל מדובר בהנחיות מוסריות, לפעמים בהנחיות פוליטיות. לפעמים ההנחיות פשוטות ויבשות ולפעמים הן כוללות ניסיון לשכנע, כי הדברים הם בנפשו של הנביא. מכל מקום, לנבואה בישראל יש כמעט תמיד השלכות על הבחירה של בני האדם. (יתכן שזה גם מה שהגישה הזאת הייתה גם הסיבה שיוסף הפך לשליט מצרים – לא בשל יכולתו לפתור את חלומותיו של פרעה אלא בשל יכולתו לקחת אותם כמידע שנועד לתת כלים להתמודד עם הבאות).

מדוע "יחד ננצח" היא נבואה פר אקסלנס? מפני שהיא אינה סתם משפט נחמד, לא עוד שיר קליט שכולם מזמזמים. למשפט הזה יש מסר קונקרטי. הנחיה. תהיו מאוחדים, וככה תנצחו. זהו הפורמט הקלסי של נבואות יהודיות: תבחר בטוב המוסרי, ויהיה לך טוב גשמי. מהו הטוב המוסרי בכל עת נתונה, שעליו יש לשים את הדגש? זאת באה הנבואה לומר. אבל היא פועלת לעיתים קרובות מאוד בתוך תבנית של גמול. זאת תבנית שתקפה בהחלט לגבי "יחד ננצח".

אולם הנקודה המכריעה ביותר מבחינתי, זאת שהופכת את הדברים דלעיל מוורט נחמד אחרי הטשונט לנבואה, על כל העולמות האחרים, העתיקים והאדירים שזה מביא לחיינו, היא התוכן. תוכן המשפט.

"יחד ננצח". במבט ראשון זה נשמע כמו מסר עשוי מצמר גפן מתוק שנלקח היישר מעולמם של דובוני אכפת לי. נכון? אבל זה רק בגלל שהתרגלנו. למעשה מדובר במסר חריף שאינו קל לעיכול כלל וכלל.

הקץ' בנבואות הוא שלא קל לקבל אותן. זוהי עובדה היסטורית. כמה אחוזים מן הנבואות שקיבל עם ישראל הוא יישם? תראו את ירמיהו, תראו את יחזקאל, תראו חלקים בישעיהו. בתרי עשר. רוב הנבואות בתנ"ך הן נבואות זעם, שהתגשמו. זה לא ככה במקרה, זה קשור למהות הנבואה הישראלית.

הרי מדוע צריך נבואות בכלל? כדי להטות את העם אל הטוב, כאשר הוא עלול לפנות לדרך אחרת. ברור שלפעמים לא יקשיבו לנבואות. הנביא הוא האיש שתמיד מנסה למשוך בחבל לצד אחד כשהסנטימנט הלאומי הוא למשוך אותו לצד ההפוך, ומטבע הדברים כלל לא בטוח שיצליח. לא קל למשוך סוס שדוהר בכיוון אחד לכיוון אחר. הנביא לעולם אינו עומד מול קהל יעד שרק צמא לקבל את המסר שלו. דבריו לעולם מאתגרים. ארבע מאות נביאי אחאב ניבאו לו פה אחד שיצליח במלחמה, מסר נוח ומעודד. אבל מסרים נוחים ומעודדים, שכל אחד ישמח לקבל, הם מסרים חשודים. אלו הן נבואות שקר. את נביא האמת מיכיהו אחאב שונא, "כי לא ידבר עליי טוב כי אם רע". אבל הוא גם נמשך אליו כיתוש אל הניאון הסגול האכזרי, כי הוא מרגיש את האמת, שלעיתים קרובות מידיי אינה עוברת חלק בגרון.

וזוהי בדיוק הפואנטה. "יחד ננצח"? זה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו עבורנו. אני לא מחדש לאף אחד שום דבר באזכור המצב הלאומי שלנו בראשית תשרי תשפ"ד. "יחד", ובכן, זאת אולי לא המילה הראשונה שבה הייתי בוחר לתאר אותו. אז קשה לנו להיות יחד. זה אומר שכשאנחנו אומרים "יחד ננצח" יוצאת מפינו קריאה שממש אינה קלה עבורנו.

זה סימן לאמת.

כי הרי מה זאת אומרת "יחד ננצח"? שלא הטנקים הם שיעניקו לנו את הניצחון, ולא חיל האוויר, ואפילו לא אומץ הלב ומסירות הנפש של החיילים הגיבורים. גם משדה הרעיונות לא תבוא הישועה: לא כיבוש הרצועה, לא התיישבות בה, לא בינאום האזור, ולא הדחת האחראים למחדל, ואפילו לא החזרת החטופים או חיסול סינוואר. כל אלו חשובים כמובן, כל אחד לשיטתו, אבל זה לא מה שהמשפט "יחד ננצח" אומר.
המסר שבנבואת "יחד ננצח" הוא פשוט עד כדי כאב ונושא בתוכו הבנה מעמיקה שכולנו, אני חושב, מרגישים:
כמו אז, לפני אלפי שנים, עמלק הסתער עלינו כשחש שאנחנו מפורדים ושונאים זה את זה. ויקרא שם המקום מסה ומריבה – ומיד אחר כך: ויבוא עמלק. עמלק הוא רק מראה – אנחנו הסיפור האמיתי. ולכן הדבר החשוב ביותר, שיביא את התיקון מבפנים, מהעומק – הוא האחדות. שלנו. אנחנו צריכים להפסיק להסתכל החוצה, אל אויבינו ומבקשי רעתנו, ולהתבונן מה קורה בתוכנו. זה הרבה יותר חשוב. זה הרבה יותר קריטי.

קיבלנו נבואה על זה.

אני כמובן לא מחדש כאן כלום. כולם מדברים על האחדות ועל כמה היא חשובה. אבל נראה לי שצריך להיות ערים לכך שלאחדות יש מחירים. למשל, למען היחד, כל אחד מאיתנו יצטרך להעביר למקום שני את הדעות שלו בנוגע למה צריך להיות כאן ביום שאחרי. לי למשל ברור שיש כאן שעת כושר לעידוד הגירה מעזה והתיישבות מחודשת במקום, אולי אפילו הקמת עיר עברית ברפיח. אבל אני מבין היטב שאסור לעשות זאת אם זה יחריף את המחלוקת.
יש מחיר ליחד. ואנחנו צריכים להיות נכונים לשלם אותו.

יחד – זה אומר למשל להשתדל, ממש במכוון, לעשות עסקים עם אנשים שאינם מקבוצת ההשתייכות הטבעית שלי. גם אם זה דורש קצת אומץ ויציאה מאזור הנוחות, זה חשוב. יש עולמות שלמים שבהם אנחנו יכולים להיות אחים בלי שום קונפליקט – הם חשובים לא פחות מרפורמה כזאת או אחרת. 
עוד אספקט של יחד הוא אמון בסיסי. קראתי את דבריו של הרב בני קלמנזון על אמנת בארי. הזדהיתי מאוד. אחד הדברים שהוא אומר שם הוא שהשאלה היא תמיד: כשאנחנו מתווכחים, האם אנחנו יכולים להקדים לשיח את המילים "אני מאמין שכוונתך לטובת עם ישראל, אנחנו חלוקים רק על הדרך"? משפט כזה יכול לנטרל כל כך הרבה מטענים של ריחוק, ניכור ושנאה שהתפתחו כאן.
עד כדי כך פשוט. לתת אמון, לפחות בנוגע לכוונה. אפשר לחלוק ולהתווכח, ברור שאפשר. גם רצוי. אבל בבקשה לא לגעת בכוונות. באמון שכוונת כולם לטוב.
נאיבי? בהחלט. אבל אמרו אתם, האם הציניות נכונה יותר? כל אחד מאיתנו יודע על עצמו שכוונתו טובת עם ישראל. שלא קונספירציות מנהלות אותו. במקרה הגרוע ביותר – הוא טועה. אז למה לא לתת את הצ'אנס הזה גם לזולת? גם אם נפספס מידי פעם וניתן קרדיט חיובי לאדם שהוא רע באמת, לדעתי זה עדיף מאשר שלא ניתן קרדיט לאדם שמגיע לו. זה הזמן לאמון.

אבל אני גולש להסברים, והסברים ייתנו ונתנו אחרים טוב ממני. הנקודה היא אחרת – זאת נבואה. בואו לא נהיה כמו בני ישראל מהתנ"ך, שאתה קורא עליהם ומורט את שערות ראשך: איך לא הקשיבו, איך לא האמינו.

 

אגב "יחד ננצח" הוא משפט שנתון לפירושים רבים נוספים, כדרכן של נבואות. יחד יכול להיות בכלל במובן המשפחתי. באהבה שבין איש לאשתו. בשלום בין שכנים. בפעולות שונות לחיזוק הקשרים במשפחה הגרעינית והמורחבת. במפגשי מחזור. בחסד ובעזרה לזולת. בראיית האחר. כל פעולה של כל אחד מאיתנו לקירוב הלבבות, להגברת האהבה והיחד בינינו – בזכותה ננצח.

סוף סוף, אחרי אלפיים חמש מאות שנה, זכינו לקבל נבואה. האם נשכיל לשמוע בקולה?   

אני מסתכל רגע על מה שכתבתי, ומנסה לקרוא אותו במבט של אדם מן היישוב. ובכן, נבואה, מה? אז לי המילה נבואה עושה צמרמורת. חיובית. כמעט דמעות. אבל אני מניח שאצל אנשים אחרים היא מעוררת אנטגוניזם, ומזכירה אלימות וכפייה בשם האל, בלי סיבה, מכוח דבר אלוהים כביכול. וזה לא סימפטי ולא מפתה.

מבין. אבל גם אם אני גם אם נוציא מהתמונה את המילה הזאת נבואה, העובדות הן כאן. איש אינו יכול לחלוק על התופעה הנדירה הזאת שקרתה לקלישאה "יחד ננצח".

1. כולם אומרים אותה.

2. למרות שהיא מחייבת.

3. ולמרות שהיא כל כך לא מובנת מאליה.

אל תקראו לזה נבואה. קראו לזה חוכמת ההמונים, קראו לזה תודעה קולקטיבית. יש כאן איזה פלא, ואני מציע שניתן לו מקום בתוכנו. חלק מסוים בקיום שלנו מציף את העניין הזה, על מודע, תת מודע, לב המודע – מה שתרצו. בכל מקרה, אולי כדאי שנקשיב לו.