ישנם שני תיאורים של הבריאה בכלל ושל יצירת האדם בפרט. האחד בבראשית פרק א', והשני בבראשית פרק ב'.
התיאור הראשון, של פרק א', אינו מפרט יותר מידי. אילו היה הוא לבדו, ניתן היה להבין שהזכר והנקבה נבראו שניהם יחד. זאת ביחוד לפי ההבנה המקובלת של המילה 'ברא'- יש מאין, וכתוב: זכר ונקבה ברא אותם.
עם זאת, אפילו בפרק א', ישנה הבדלה בין הזכר לנקבה במין האדם, מה שלא מצינו כן בשאר חיות ובהמות. אולי ניתן ללמוד מכך שהחילוק בין זכר ונקבה אנושיים הוא חילוק גדול, מהותי, שלא כמו החילוק בין זכר ונקבה של צמחים וחיות. אולי הסבר החילוק הוא בכך שאצל החיות הבהמות והצמחים שוני המין אינו אלא חלק נצרך מהמשכיותם, כדרך שהם אוכלים ושותים הם גם מולידים. לכן אין ראוי לומר 'ה' ברא שרצים ושרצות', אלא רק שברא את מין השרצים. אבל אצל האדם, מדובר בשני מינים שונים, שני בעלי חיים שונים.
ממילא הזווג ביניהם אין תכליתו אך ורק קיום המין.
זה קשור, אני חושב, לכל הקומה שישנה לאדם מעל בעלי החיים- קומת הדעת. קומת הנשמה. קומת ה'אני'.
אגב, גם בלשון שלנו נראה בעין שככל שדבר נמוך יותר ההבדלה בין זכר לנקבה בו קטנה יותר. למשל: בדוממים כלל אין מושג של זכרים ונקבות. (חפצים מסוימים נקראים בלשון זכר וחפצים אחרים בלשון נקבה, וזה נושא מרתק בפני עצמו, אך קרוב להיות שזו דרך השאלה) בצומח, יש חילוק כזה, אולם לא חילוק לשוני. אפילו עצים חד-מיניים, כגון תמר, או חרוב, לא זכו לשם נפרד הזכר והנקבה. יש 'חרוב זכר' ו'חרוב נקבה', אבל אין 'חרובה'. כמו כן, לא נאמר 'החרוב נתנה פירות' אלא 'החרוב נתן פירות'. אף שאם הוא נותן פירות, הוא כנראה נקבה. קיצורם של דברים, בצומח אין כלל חילוק לשוני בין זכר לנקבה.
בעולם החי יש לפעמים חילוק, ולפעמים אין. באופן כללי אצל שרצים עופות ודגים אין שמות מיוחדים לזכר ונקבה, ואילו אצל בעלי חיים גדולים הרבה פעמים יש. כלב וכלבה, חתול וחתולה, דב ודובה, נמר ונמרה, ארנב וארנבת. כך זה לפחות בעברית המדוברת. בעברית המקראית החילוקים הם בעיקר בקרב הבהמות, ואז החילוקים בשמות הם מוחלטים: שור ופרה, כבש ורחל, תיש ועז, חמור ואתון.
ניתן לנסח זאת כך: הזכר והנקבה העומדים במרכז העולם הם הזכר והנקבה האנושיים. מסביבם, מסודרת הבריאה במעגלים. ככל שהיצור קרוב יותר לאדם, הוא זוכה להבחנה רבה יותר בין הזכרים שבו לנקבות שבו. מפני שעצם הזוגיות נמצא באדם וכאמור תלוי בדעת. אצל שאר הבריאה אין היא אלא אמצעי לקיום המין (שזהו דבר בפני עצמו, לא פחות חשוב, אבל אחר).
אדם נברא יחידי
בתיאור השני של בריאת העולם, השונה בתכלית, האדם הוא הנושא. והוא אינו היצור האחרון, כי אם הראשון.
והוא נברא יחידי. קשה להשוותו לבהמה ולחיה, שכן הן כמעט ואינן מוזכרות בפסוקים של פרק ב'. מכל מקום, הזוגיות אצל האדם היא נ ו ש א, ולא באה בפשטות כל כך. ניתן לראות זאת במדרש (בראשית רבה פרשה יז): חזר והעבירן לפניו זוגות, אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג.
עצם העובדה שענין זווגו של אדם הוא נושא, הריהו כבר נקודה חשובה. החיים בשניים עבורו אינם מובנים מאליהם.
יתכן והענין שוב קשור בכך שלאדם ישנה קומה שאין לבעלי חיים- קומת הנשמה. הנשמה היא דבר בפני עצמו, שקיומה אינו תכלית המספקת אותה – היא שואפת תמיד למשהו שמעבר לה. לכן, בעלי חיים שאין להם אפשרות להמשכיות הריהם כאילו לא נבראו, ואילו האדם אף על פי שאין לו אשה עדין יש לקיומו משמעות.
גם בלא הסבר זה, הלקוח מהמישור הקיומי, לפי הפסוקים, לאדם יש ת פ ק י ד. 'ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'. תפקידו הוא לטפח את האדמה, להשקותה, ולשמור עליה. העובדה שיש לו תפקיד, פירושה שקיומו אינו תכלית לעצמה – הוא קיים לצורך הבריאה, לצורך עבודת גן עדן. ממילא ישנה משמעות לאדם אף אם אינו בר קיום, לצורך קיומם של אחרים. אמנם אותם אחרים אם לא יהיו קיימים, אבדה תכליתם.
אבל מלבד זאת, הרי יש באדם מה שאין בשאר יצורים (למיטב ידיעתי), בדידות קיומית. הדבר הזה הקרוי 'אני', הריהו אני בלבד. 'כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני'. בריאת האדם יחידי מתאימה מאוד למהות עזה, עמוקה לאין חקר, הטבועה בו, ונכרת בהרבה מהלכים בחייו. אדם זקוק לפעמים להיות עם עצמו לבדו. לאדם יש רצונות ומחשבות שלו בעצמו. יש בו דבר שאינו חלק מכלום, אדם הוא עצמיות. מכך נובע שאדם עשוי לבחור להשאר רווק כל ימיו. נישואין אינם הכרח עבורו.
לא טוב היות האדם לבדו
על פי תחילת סיפור זווגו של אדם הראשון, נראה שמי שבעיקר הפריעה לו בדידותו של אדם הראשון, היה ה'. ויאמר ה' אלקים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו.
הכתוב אינו נותן טעם מדוע אין טוב שהאדם יהיה לבדו.
ברצוני להציע פירוש שנראה לי עמוק, הנובע מן ההקשר בו נאמר פסוק זה.
ה' 'נזכר' שלא טוב היות האדם לבדו, לאחר שציוה אותו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. לפני כן זה לא היה נורא. מה קרה כאן?
כשהאדם היה לבדו בגן עדן, זה בסדר. כשהוא עבד ושמר את האדמה זה גם היה בסדר. הוא פשוט עבד ושמר אותה. אבל כשנצטווה והועמד בנסיון, שלא לאכול מעץ הדעת, מה שקרה היה שלא היה לו נסיון. האדם כלל לא התפתה לאכול מעץ הדעת. ה' אמר לא, אז לא. ובעצם, הוא כלל לא עמד מול הפיתוי לאכול מן העץ.
אבל ה' רצה שהוא יעמוד, שיתמודד. שיבחר. עיקר יכולתו של האדם הוא לבחור, כי מלאכים יש לקדוש ברוך הוא מספיק. האדם נוצר כדי שיעמוד בפני נסיונות ויבחר בטוב. כך נראה מעצם העובדה שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם ציווי כזה. אחרת לשם מה בכלל ברא עץ דעת טוב ורע?
אולם האדם לא התפתה. וכי למה שיתפתה? הוא היה אטום לעולם, ולא חשק בעץ הדעת דווקא. לא היה לו שום יצר לאכול ממנו.
אמר ה', לא טוב היות האדם לבדו. זה לא מה שרציתי. הנסיון, אם יעמוד בו, יוציא ממנו טוב, ובלעדיו האדם הוא יצור סתמי. אם אין הוא מכיר בנסיון, כאילו פרוש מסך בינו לבין העץ, אין לו בעצם נסיון.
בזה יתפרש יפה הביטוי: אעשה לו עזר כנגדו. עזר להעמידו בנסיון, האשה תהיה ערה יותר ממנו לפיתויים של העולם. היא תפתה אותו. 'כנגדו' – לא בעדו. היא תביא אליו את שנגדו, את הפיתוי הרוצה להמיתו.
ואכן, כך היה. הנחש לא פנה לאדם להציע לו מעץ הדעת מפני שהאדם לא היה שומע. אך חוה קלת הפיתוי ניאותה לו עד מהרה, ודרכה הצליח הנחש להחטיא גם את האדם.
אם כן, לפי זה נבראה האשה על מנת שהאדם יפתח לבחירה בעולם. שאם יחיה לבדו, יהיה צדיק תמים, אך לא זו תכלית יצירתו: אם כך, היינו הך הוא אם נברא אם לאו. האדם ללא אשה יחיה את חייו כישן: ישן אינו מזיק לאיש. האשה נבראה על מנת לעוררו. כעת הבחירה בידיו. מה שיעשה איתה, זה ענינו. אדם הראשון התפתה, אולם אין זה הכרח שכך יהיה תמיד. אילו כך הוא, לא היה ה' מענישו. הרי היה אנוס.