פרשת בחוקותיי | בת 60 | שיר הלל לסבתא

לקראת סוף פרשת בחוקותיי מופיעה פרשייה מעניינת, שלא עוברת לכולם חלק בגרון היום… פרשת הערכים (תחילת פרק כז).

בפרשה זו מוגדר הערך הכספי של כל אדם (כאשר מישהו נודר את ערכו לבית המקדש), על פי פרמטרים של גיל ומין. הערך הגבוה ביותר הוא של אנשים ונשים בגילאי 20-60, כלומר ילדים וזקנים "שווים" פחות. בנוסף מבחינת מין – נשים "שוות" פחות מגברים.

אבל לפני שמתחילים להתרגז, בואו נזכור שכבוד לזקנים ולמבוגרים הוא יסוד מוסד בתרבות היהודית. חכמי ישראל נקראים "זקני העדה", והם גם היו כמעט תמיד האנשים הזקנים ביותר – כמו בתרבויות מסורתיות רבות. כלומר, הירידה בערך הכספי אינה מציינת פחיתות בערך העצמי, ואולי להפך.

ניתן לומר שהערך שבפרשת הערכין מבטא "כושר עבודה" או "כושר השפעה פיזית בעולם הזה". מהבחינה הזאת גברים בגילאי 20-60 הם עמוד השדרה המובהק של צה"ל למשל, זה לא השתנה הרבה מאז. אבל מדובר בסוג מסויים מאוד של השפעה. אין בכך כדי לומר דבר על חשיבותם של אנשים מעל גיל 60. קשה לחשוד בדבר כזה את קדמונינו. דווקא בעולם המודרני קל הרבה יותר להבין את הדברים, כי הכבוד לזקנים אינו מושרש כל כך. התורה לעומת זאת כנראה לא ביקשה לומר דבר כזה. זה פשוט סותר מקראות מפורשים ולא פחות מכך – את האווירה שמשתקפת מן התנ"ך ומן העדויות הסוציולוגיות על תקופת המקרא בפרט ועל חברות מסורתיות בכלל.

מה שנכון לגבי הגיל, נכון גם לגבי המין, ומה שנכון לגבי הזקנה נכון גם לגבי הנערות: אין למילה "ערכך" בתנ"ך את אותה קונוטציה בת ימינו שלפי "ערך" הוא השווי המוחלט של האדם. במידה רבה להיפך. אעז ואציע אפילו שככל שהערך נמוך יותר, כך עוצמה מסוג אחר – רוחני, נפשי, נשמתי, אולי – היא גדולה יותר.

הנקודה הזאת מופיעה באופן מקסים באחד השירים היפים שנכתבו כאן – בת שישים של הגבעטרון. "העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות" נאמר בשיר – וזה ממחיש את היכולות החדשות שבני השישים זוכים להן. זה שיר שכולו שבח לאדם המבוגר (לגבי השיר עצמו אפשר להתלבט למי הוא מתייחס, הוא לא כל כך פשוט להבנה. אבל פוק חזי מאי עמא דבר, שהשיר הזה מככב בכל יום הולדת 60 שעורכת המשפחה האוהבת לסבתא)