בפרשת ויצא מסופר על נישואי אימותינו הקדושות רחל ולאה, התורה כתוב "כי שנואה לאה", ומדגישה כי כל הזמן היתה לאה מחפשת אחר אהבת יעקב "כי אתה יאהבני אישי".
הדברים מעוררים אי נוחות, האם באמת היתה לאה שנואה?
הרד"ק כותב כי לא היתה שנואה, אלא אהובה פחות מרחל ולכן נקראת שנואה, הרמב"ן כותב כי שנאה יעקב בגלל שרימתה אותו, וכ"כ הספורנו (אלא שמבאר שעשתה כן בע"כ ויקב סבר שעשתה מדעתה).
בשורות הבאות ברצוני להציע פרט אחד שיש בו בכדי לשנות את ההסתכלות על פרשיה זו, באופן שיגרום לנו להרגיש את הדילמה המוסרית החבויה מאחורי סיפור זה.
מדברי חז"ל הכותבים שרחל נתנה ללאה את הסימנים, וכן מדברי שאר המפרשים, ברור שלאה ידעה שרחל היא שאמורה להתחתן עם יעקב, היא נכנסה במקומה לחופה, ולא גילתה זאת ליעקב. אמנם ע"פ הפשט נראה לדייק שדבר זה לא נודע ללאה מעולם, שהרי מצאנו שלאה מאשימה את רחל "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", כלומר, לאה תופסת שהיא היתה אמורה להיות אשתו של יעקב ורחל היא שבאה והשיגה את גבולה, נראה מכך, שכך אמר לבן ללאה, שבשבילה עבד יעקב את שבע השנים, כל הטרחה הזו היתה בשביל להתחתן איתה.
בכך הוא כמובן הכניס את יעקב לדילמה גדולה, מצד אחד, אם הוא יגלה לה את האמת הרי שהיא תפגע מאוד, מצד שני, האם עליו לוותר על רחל בגלל זה?
מה שהוחלט בינו לבין רחל הוא, שמצד אחד אין עליהם לבטל הנישואין ביניהם, ואף שגם מזה תפגע לאה אין זה כבר באחריותם, אלא זוהי אחריותו של לבן שגרם לכך.
לכן נישאו יעקב ורחל כעבור שבוע, לאה (בצדק מבחינתה) ראתה בזה פגיעה מצד אחותה ומצד יעקב, שאחרי שבוע בלבד לנישואיה נושא יעקב את אחותה, אחרי שסברה שבשבילה לבדה עבד את כל העבודה הזאת, עכשיו היא רואה שיעקב לא מספיק מרוצה ממנה והוא נושא גם את אחותה אחר שבוע לנישואיה. נמצא, שעצם הנישואין לרחל הם שגרמו שלאה תרגיש שנואה, אך זה עדיין היה עדיף יותר מלגלות לה שבכלל לא רצה להתחתן עמה מעיקרא.
אמנם נראה שהיה בענין קפידא מן השמים, וזו הסיבה שהיתה רחל עקרה, עד שהיא הגיעה למצב של "ותקנא רחל באחותה" (מידה כנגד מידה), ואת עצם התיאור ה"בלתי סימפטי" של המתרחש בין נשות יעקב, ניתן להבינו כמין עונש על התנהלות שיכולה היתה להיות אחרת, וזה כנראה מה שבאה התורה ללמדנו כאן, אך האם באמת יכלו יעקב ורחל לנהוג אחרת?
נראה להציע, כי בולט מאוד הדמיון בין סיפור זה לסיפור נטילת הברכות על ידי יעקב, יעקב נטל את הברכות ברמאות מאחיו הבכור, והנה עתה מרמים אותו ונותנים לו את הבת הבכורה, קשה שלא לראות בזה את יד ההשגחה (עונש?), יכול היה יעקב להחליט כי יד ד' היא המסובבת סיבות, ואף שהיה ברור לו כי רחל היא אשתו העיקרית, כנראה עליו להישאר כעת עם לאה, ולסמוך על הקב"ה שכשיגיע הזמן המתאים הוא יתחתן גם עם רחל ו"לא עליו המלאכה לגמור".[1]
ניתן להציע, כי כל שנות העקרות של רחל היו בעצם שנים שהוא היה צריך להמתין מלשאתה, כי עדין לא הגיע זמנה ללדת.
כנראה מה שהיה מתרחש אם היה יעקב נוהג כך, שלאה היתה יולדת, ובשלב מסויים היתה היא בעצמה מבקשת מיעקב להכניס את רחל (כמו שבקשה להכניס את זלפה).
אפשרות אחרת היא, שלאה היתה בעצמה אמורה להיות עקרה (שהרי ד' פתח את רחמה בגלל שהיתה שנואה), ומשהיתה רואה שאינה יולדת היתה אומרת ליעקב לישא את אחותה.
אך בסופו של דבר לא כך אירעו הדברים, יעקב ורחל החליטו שלא להיכנע ל"מניפולציות" של לבן, ולהינשא עד כמה שאפשר במועד המתוכנן, לאה נפגעה מכך, והיה לזה מחיר בסופו של דבר.
ניתן להוסיף לכך את השאלה הידועה, איך נשא יעקב שתי אחיות דבר שעתידה התורה לאסור, והרי אבות קיימו את כל התורה כולה?
ניתן לומר, שאעפ"כ גדרי המצוות לא היו מוחלטים, ובאותה עת היה אפשר "להקל" בכך בשביל צורך מצוה בהוה, ואם אמנם היה יעקב נושא את לאה והיא לא היתה יולדת – הרי שהיתה זו סיבה מספקת להקל בכך ולהתחתן עם רחל, אך עצם רצונו של יעקב להתחתן עם רחל בשביל לא להיכנע לרמאותו של לבן, כנראה לא היה נחשב מספיק "צורך מצוה", ולכן היה קפידא בדבר מן השמים על הנישואין הללו.[2]
יש להוסיף בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ן, הרמב"ן ביאר דאבות קיימו כל התורה כולה דוקא בארץ ישראל, ולכן נשא יעקב שתי אחיות מפני שהיה בחו"ל, וביאר שמטעם זה מתה רחל בבואה לא"י כדי שלא יהיה יעקב נשוי לשתי אחיות כשהוא בא"י, (והדברים מבהילים, שלפ"ז נמצא שיעקב בנישואיו לרחל גרם את מותה, ולכאורה טוב היה לו לגרשה ולהשאירה אצל אביה, ואולי סבר י זה לא יועיל, אחות אשתו אסורה גם אחר גירושי הראשונה, ודוקא מיתה מתרת).[3]
מ"מ לדרכנו ניתן להציע, כי עיקר הקפידא על יעקב לא היתה דוקא מפני א"י, אלא העובדה שהאיסור נמשך זמן רב בלא הכרח מספיק, כי מלכתחילה אם היה יעקב נושא את רחל רק אחר שפסקה לאה מלדת וברשותה, הרי שלא היתה נעשית צרתה אלא זמן מועט, כמה שנים פחות, וגם את "איכות האיסור" היה אפשר למעט, כי באיסור שתי אחיות נאמר "לצרור" שנעשות צרות זו לזו, ומזה ייתכן שגם כשעושה בהיתר ע"פ הדין מ"מ יש למעט ככל האפשר שלא יהיו "צרות זו לזו" אלא ברצון, ואם היה נושא רחל אחר שפסקה לאה מלדת – הפגיעה בלאה היתה מועטת שהרי כבר נתבצר מעמדה, והיא עצמה היתה מבקשת להכניס את רחל (ואולי אז היתה יולדת רחל 6 בנים כמו לאה?), אבל בגלל שכבר מתחילת נישואיה נעשית לה צרה, הפגיעה היתה גדולה יותר.
[1] קצת מזכיר מה שאמרו חז"ל על בת שבע, שהיתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה.
[2] וראה בספורנו פרק ל' פסוק יט, שביאר שזו היתה טענת לאה "המעט קחתך את אישי", שלא היה לך להסכים להיות צרתי שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור".
[3] וביאר הרמב"ן שהדבר היה דוקא על נישואי רחל, שלא נישא לה אלא מפני נדרו, אבל את לאה נשא בהיתר, לפי דברינו הענין מתבאר עוד יותר, אם אכן היה יעקב נושא את רחל בהיתר, כגון מפני שלאה פסקה מלדת, הרי שהיה זה היתר מספיק ולא היה כאן מקום לעונש (ואף כשהיה בא לא"י לא היה האיסור "חוזר וניעור" כי לא היה מצווה לגרשה עתה), אבל כיון שהאיסור נמשך כמה שנים בלא הכרח, היתה עליו קפידא, ובשעת קושי הלידה מצאה הקפידא מקום לנוח.