האם בכור לכהן או לבעלים?
בספר במדבר פרק יח (טו – יח) נאמר:
(טו) כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽד' בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה: (טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא: (יז) אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־ הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽד': (יח) וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה:
מבואר מן הפסוקים הללו דהבכור נאכל לכהנים בלבד.
מאידך, בדברים פרק טו (יט – כב) נאמר:
(יט) כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ: (כ) לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ: (כא) וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֙חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַיקֹוָ֖ק א-להיךָ: (כב) בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל:
מהפסוקים הללו מבואר שמותר לזר לאוכלם, שכן "בבקרך" ומצות "תקדיש" מתייחסות לישראל, וכן מש"כ "בשעריך תאכלנו", מתקיים גם בישראל ע"פ ההלכה, שאע"פ שגם בכור בעל מום יש מצוה ליתנו לכהן, מ"מ מותר באכילה גם לזר (ברשות הכהן).
הפירוש המקובל והצעה לפירוש ע"פ הפשט
הפירוש המסורתי לסתירה זו הוא, שאין בכור נאכל אלא לכהנים, ומה שכתוב "לפני ד' אלוקיך תאכלנו… אתה וביתך" הכוונה לכהן, שהכהן יאכל אותו עם משפחתו,[1] כן כתבו שם רש"י, אב"ע, ועוד מפרשים, וכן מסיק רד"צ הופמן[2] שכך צריך לפרש.
אך נראה שמ"מ יש דוחק בדבר ע"פ הפשט.[3]
הצעה לפירוש פשטי ודחייתו ע"פ ההלכה המקובלת
לכאורה ע"פ הפשט אין כאן כ"כ קושיה, דניתן לומר דהבכור ניתן לכהנים אך אין מתחייב מכך שיש בו איסור אכילה לזרים, ייתכן לומר שמכיון שאין בבכור דין הנפה (בניגוד לחזה ושוק) אין בו איסור אכילה לזרים, אלא רק דין ממון בעלמא לכהן, אם הדבר כן, הרי שאורחא דמילתא ומידת דרך ארץ שהכהן ייתן ממנו לבעלים של הבכור, הדבר מסתבר לאור העובדה שבשר הבכור הניתן לכהן הוא מרובה, וקשה לגומרו בזמן הקצוב לו.
דא עקא, שמפורש בגמרא בבכורות (לג.) שיש עשה בבכור תם שלא להאכילו לזרים ע"ש, וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בכורות) שמהפסוק "ובשרם יהיה לך" למדנו שיש עשה באכילת הבכור ע"י כהן, וכ"כ רש"י במכות יז ע"א.
ועוד למדו חכמינו שיש איסור לאו באכילת בכור לזרים, וזה מהפסוק בדברים פרק יב (יז – יח):
(יז) לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ: (יח) כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְקֹוָ֣ק א-להיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ:
ובספרי איתא (וכעי"ז בגמרא מכות יז.):
"ובכורות , זה הבכור. וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם לאוכל בכור חוץ לחומה – קל וחומר ממעשר! אם לפני זריקת דמים – קל וחומר מתודה ושלמים! ומה תודה ושלמים (שמותרים לזרים) האוכל מהם לפני זריקת דם עובר בלא תעשה, בכור (שאסור לזרים) [שקדושתו מרחם], האוכל ממנו לפני זריקת דם – אינו דין שיהא עובר בלא תעשה! הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לזר שאכל בשר בכור בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, שיהא עובר בלא תעשה".
ניתן להציע אוקימתות שונות כדי ליישב זאת, ניתן לומר למש כי :
א. אמנם יש איסור לזרים אך לבעלים (ובני ביתו) בלבד מותר לאכול ממנו.
ב. מוטל על הכהן לברור חלקו, אם רוצה את כולו או חלקו, ומאחר שברר חלק, והפריש את השאר לזרים ה"ז מותר להם.
ג. בשר שסופו לבוא לידי נותר ובלא"ה לא ייאכל לכהנים מותר לזרים.
אם נקבל את אחת ההצעות הללו, נוכל אף להוסיף עליה ולומר שחכמים הוסיפו איסור גורף על אכילת בכור לזרים מפני חשש תקלה, ולכן למעשה בכל אופן אסור לכה"פ מדרבנן, ובכך נקרב את הדין אל הדין הקבוע בדברי חכמינו.
אך מ"מ נראה שאין דברים הללו מספיקים, כי מאחר שהדין פשוט בחז"ל כי אכילת בכור היא לכהנים בלבד מדאוריתא, והעובר על כך עובר בלאו ועשה, הרי שאין בנו כח להעמיד דין זה באוקימתות מפני קשיים בפשטא דקרא (ראה אוה"ח בהקדמתו לתורה).
בשורות הבאות ננסה להציע דרכים חדשות, שהמשותף להן הוא כי אכן יש היתר עקרוני באכילת בכור לזרים, והיתר זה אף נהג במשך תקופות שונות, אך אעפ"כ בזמננו יש בזה איסור דאוריתא וכמפורש בדברי חז"ל.
דין הקדשת הבכור כגורם לשינוי (דרך א)
בבכור מצינו דין ייחודי של הקדשת הבכור, בדברים (טו, יט) נאמר:
"כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ".
מפורש בגמרא בערכין (כט.) שיש מצוה להקדיש הבכור, כדתניא: "מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו? שנאמר: הזכר תקדיש". רבי ישמעאל שם חולק על כך וטוען שאין טעם במצוה כזו, שהרי הבכור קדושתו מרחם, וכיון דכי לא מקדיש ליה קדוש, לא צריך לאקדושיה, מ"מ הרמב"ם פסק (פ"א מהל' בכורות ה"ד) כחכמים שמצוה להקדיש הבכור, וז"ל הרמב"ם: "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש לה' א-להיך ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא".
האחרונים נתקשו בהסברת הענין, מה הענין להקדיש את הבכור כיון שכבר קדוש הוא,[4] וגם כיצד יכול הוא להקדישו מאחר שאינו שלו.[5]
לדעתנו ענין זה קשור קשר הדוק לשאלה שפתחנו בה, ובפתרון דבר זה תיפתח הדרך לפתרון שאלתנו.
דהנה מצוה זו של הקדשת הבכור נאמרה בדברים מיד לפני שכתוב "לפני ד' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה", שמזה משתמע שבכור נאכל גם לבעליו ישראל, נראה שהדברים תלויים זה בזה, בכור שהוקדש ע"י הבעלים מותר באכילה גם לזרים, ואילו בכור שלא הוקדש אינו מותר אלא לכהן ויש בו לאו ועשה על אכילת זרים.
ויש להסביר הענין כך:
הבכור מלידתו משועבד הוא ליתנו לכהן, ומשקבלו הכהן הרי הוא גובה חובו ונעשה לגמרי שלו, אבל כל זמן שלא גבאו הרי הוא עדיין ברשות ישראל אף שמשועבד לכהן.
ע"י ההקדש שמקדיש הישראל, מפקיע הוא את כח שיעבוד הכהן, וכדמצינו ש"הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד", וע"י הקדש זה נוסף בו כח הקדש מכח ישראל, ונעשה כעין קרבן שלמים הניתר גם לישראל, וכל מה שמצינו מה"ת איסור לזר זהו רק בבכור שלא הוקדש ע"י בעליו, אבל אם הוקדש הותר גם לישראל באכילה (ומ"מ ייתכן שאין בכך בכדי להפקיע את זכותו הממונית של הכהן בבכור, אך מ"מ נעשה כבכור בע"מ שמותר להאכילו גם לזרים).
לפ"ז למדנו, שיש בתורה ב' דינים בבכור, בכור שלא הוקדש הרי הוא אסור לזרים בלאו ועשה, ואילו בכור שהוקדש מותר באכילה לזרים ברשות הכהן.
השתנות הדין במהלך הדורות
עדיין ניתן לשאול על דברינו, דכל כה"ג היה להם לחכמים לפרש, והיינו צריכים למצוא חילוק זה במשה או בברייתא, וסתימת חז"ל בזה כפירושם דההלכה המסורה בידם היא שאין חילוק בין בכור לבכור, ולכאורה לא הועלנו הרבה בדברינו.
אמנם נראה, שלפי הגדר שהסברנו, נוכל לומר שהאפשרות להקדיש את הבכור בטלה ע"י חכמים מדאורייתא באחד הזמנים, וזה ע"פ מה שמצינו בגמרא (ראה כתובות נט:) "אלמוה רבנן לשעבודא דבעל" שע"י כך אינה יכולה האשה להקדיש, ונראה דה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דכהן, ובכך הפקיעו מהישראל את היכולת להקדישו.
כאן כמובן ניתן לשאול למה בטלו זאת, ונראה שניתן להסביר זאת בפשטות, שהיתה מציאות שראו שזרים רוצים לאכול מבשר הבכור אע"פ שלא הקדישוהו, ובאין לידי מכשול, ולכן קבעו שלא יהיה אפשר להקדיש הבכור.[6]
ומעתה, לדורות כל בכור אסור מדאורייתא לזרים ויש בו לאו ועשה כפי המקובל בידינו מחכמינו (מ"מ עצם המצוה להקדיש ייתכן שלא בטלה בגלל זה, ואולי היא עדין משפיעה על ענינים מסויימים).
תוקף מעמד הבכורות בישראל כגורם לשינוי (דרך ב)
נציע כיוון נוסף בהסברת הענין.
דין הבכור נצטוה כבר בפרשת בוא: "קדש לי כל בכור" באותה שעה טרם היו כלל כהנים, ולא ברור למי היה אמור הבכור להיאכל, המסתבר ביותר הוא שהוא היה אמור להיאכל לבכורות, שהרי בהם היתה העבודה בתחילה.
אך כאן יש כבר נקודה לעיון, שהרי הדין הקובע כי הבכור נאכל לכהנים נכתב לראשונה בפרשת קרח (כתגובה על מעשה קרח, כידוע), וברור שרק משם ואיך דינו להינתן לכהנים, ומתחילה היה כנראה הבכור מיועד לבכורות כמו שכתבנו, אך קשה למי היה מיועד משעה שנבחרו הכהנים ועד מעשה קרח? זה לכאורה דבר שאינו ברור.
בפרשת במדבר מבואר שהלויים ובהמתם החליפו את הבכורות ונלקחו במקומם, נראה להסיק מכך שכל שבט לוי עומד נחשב כעומד במקום הבכורות ולא רק הכהנים (וכ"כ המהר"ל בגור אריה), ולכן מסתבר שבשלב זה היה דין הבכור להיאכל לכל שבט לוי, ורק בעקבות מעשה קרח, בו ערערו הלויים על הכהונה, ניטל הבכור מן הלויים וניתן לכהנים לבדם.
ונראה לומר, שכל עוד היה דין הבכור לינתן לכל בני לוי, היה הוא מותר באכילה גם לזרים (ברשות בני לוי), ורק מחמת שרצתה תורה להדגיש את מעמדם של הכהנים אסרה על אחרים לאכול ממנו.
משמעות הדברים היא, שמצד עצם קדושת הבכור אין מניעה להאכילו לזרים, ורק מפני זיכויו לבני אהרון נאסר הדבר.
כעת נוכל להציע, כי הדין בפרשת קרח המזכה את הבכור לכהנים בלבד, לא בא לעקור לחלוטין את הדין המקורי, אלא הוא דין ש"מסרו הכתוב לחכמים" לקבוע עד כמה נצרך איסור האכילה המוחלט לזרים וללווים, ומשה רבנו בשנת הארבעים ראה ש"אכשור דרי", ומעמדם של הכהנים נתקבע היטב בעמ"י ללא עוררין, ומעתה ניתן לאפשר לכהנים להאכל ממנו אף לזרים ובעיקר לבעליו (ברשות הכהנים כמובן).
כאן נוכל להשתמש בהצעתו של רד"צ הופמן, שהציע כי הדין בדברים הוא דין קדום שנאמר למשה עוד קודם פרשת קרח, לדבריו קשה כמובן מדוע משה אומר וקובע אותו כ"משנה אחרונה" אחר שכבר נשתנה דין זה, אך לדברינו, הדין הראשון מעולם לא בטל באופן מוחלט, אלא רק לזמן שהשעה צריכה לכך, ודבר זה היה ידוע למשה מעיקרא, ולכך החזיר משה את הדבר לקדמותו ולא היה צריך לכך דיבור מיוחד, מ"מ מסתבר שלא נשללה בכך עצם הזכאות הממונית של הכהנים בבכור ("הנה ברך לקחתי וברך ולא אשבינה"), אך האיסור לתת ממנו לזרים מרצונם – בטל.
הסיבה לביטול דבר זה היא, מפני שרצון התורה הוא שיאכלו הבעלים מן הבכור כמשתמע מפסוקי ספר דברים, ולכן כל זמן שאין הכרח להעמיד את האיסור, ניתן כח בידי חכמים לחזור למצב בראשון בו לא נהג איסור זה.
מדוע נקבע לדורות הדין כ"משנה ראשונה"
לאור זאת, השאלה שכמובן נצטרך לשאול, מדוע נקבע בתורה שבע"פ לדורות כי "הבכור נאכל לכהנים", ויש לאו ועשה באכילתו לזרים, שזה כמשנה ראשונה בפרשת קרח, ולא כמו שחזר משה והתיר לזרים בספר דברים.
נראה, שאכן כמה דורות נהג הדין ככתבו בספר דברים, ובשלב מסויים הוחלט שיש להחזיר הדבר לקדמותו, שהרי כאמור דין זה "מסרו הכתוב לחכמים".
ניתן להציע בתור השערה, שהזמן בו חזר האיסור למקומו הוא בזמן עזרא בימי בית שני, שהרי מצינו כי עזרא קנס את הלויים מפני שלא עלו, ולחלק מהדעות הקנס היה שמתחילה היה מעשר ראשון ניתן בין ללויים ובין לכהנים, ובא עזרא וזיכהו לכהנים בלבד, כעין זה גם בבכור, כיון שראה עזרא שבני לוי לא עלו והכהנים כן, ראה לנכון להבליט את מעמדם של הכהנים לעומת הלוים, וזה ע"י נתינת מוחלטת של הבכור לכהנים, וכך לא יוכלו ליתן ממנו ללוים ולא לזרים.
לפ"ז האיסור בדורותינו הוא מדאורייתא, כפי הדין היוצא מפרשת קרח וכדברי חכמינו.
הבדל בין המקדשים כסיבה לשינוי הדין (דרך ג)
נוכל להציע רעיון קצת דומה לקודם, אך מכיוון שונה.
ניתן לומר, שדווקא בבית המקדש שבירושלים התירה התורה את הבכור לזרים, הבסיס לכך הוא הפסוק בדברים (יח, כ):
"לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ".
"המקום אשר יבחר ד'" הכוונה לירושלים, וכמו שדרשו בספרי במקום אחר (על פרק יב, יח): "במקום אשר יבחר ה׳ א-להיך בו – זו ירושלם".
לפ"ז נוכל להציע, שכל ימי המשכן, היה הבכור לכהנים בלבד, ורק לאחר בנין ביהמ"ק בירושלים היתה רשות לבעלים לאוכלו.
עפ"ז נוכל להמשיך ולומר, שהטעם שהתייחד ביהמ"ק בענין זה, הוא מפני מעלת קדושתו, ומעלת קדושתה של ירושלים בבניינה, שכאשר היו ישראל עולים לירושלים היו מתעלים ומתקדשים במידה רבה כ"כ, עד שהיו ראויים לאכול את הבכור.
אם כך, יש לומר שזה היה דוקא בימי בית ראשון, ולא בימי בית שני שחסרה בו שכינה, שמעלתו לא היתה גדולה משל המשכן, ולכן נוהג בו דין המשכן, ולא דין בית ראשון, כי ענין זה תלוי הוא במעלת הקדושה של ירושלים, ולא רק המקום עצמו גורם.
[1] לשיטת הראב"ד והרשב"א אינו נאכל אלא לזכרי כהונה, וזה מחייב להידחק עוד יותר ולומר שהכוונה ב"ביתך" לבניו הקטנים של הכהן.
[2] אחרי שמביא כמה פרשנויות אחרות.
[3] רד"צ הופמן מעלה רעיון מענין, שפרשה זו נמסרה למשה עוד קודם מעשה קורח בו ניתנו הבכורות לכהנים, אך זה לא ממש פותר את הדוחק.
[4] בצפנת פענח לרוגוצ'ובר (הלכות נדרים פרק א הלכה טו) האריך לבאר, כי ההקדשה פועלת בו דין קרבן, ובלא"ה אין בו דין קרבן אלא מתנות כהונה גרידא,[4] אבל ההקדשה הופכת אותו לקרבן (וראה בזה אריכות בהערות הגריש"א לבכורות יג.).
[5] בחי' ר' שמואל (נדרים סי' יב) שנתקשה מה מוסיף הקדשו של הבעלים, וגם נתקשה כיצד יכול להקדישו כיון שאין הוא הבעלים עליו, ותירץ בשם הגר"ש שקאפ שע"כ לומר שעשאתו תורה לבעלים לענין שיכול להקדישו (יש לחזק זאת גם לאור העובדה כי בעודו ביד הבעלים הישראל הוא שעושה תמורה ולא הכהן, אלמא יש לישראל זכות בבכור).
[6] ניתן לומר עוד, שעצם דין הקדשת הבכור שנוי במחלוקת, ר' ישמעאל סובר שאין בכך כל מצוה, ייתכן שבמהלך הדורות היו שפירשו כמותו וסברו שאעפ"כ ניתר הוא באכילה לזרים, ולכן מפני הבלבול ראו חכמים לבטל את כח פעולת ההקדשה.