בשורות הבאות נרצה להוכיח כי הר סיני היה ממוקם בצפון מזרח למואב, זה לכאורה מופרך בהשקפה ראשונה, אך נראה שיש מסה של פסוקים ונתונים התומכים באפשרות הזו והרבה פסוקים מוסברים באופן ברור על פיה, ולעת עתה לא מצאתי הפרכה ברורה לזה, [אשמח מאוד אם יש ביד הקורא הפרכה להנחה זו – שיעירני עליה].
להלן ההוכחות:
א. מיקומה של מדין
מפרשיות בלק – מטות נראה שמדיין היתה סמוכה למואב ונוטה לצד צפון מזרח, וקרובה יותר לארם, זאת לאור הנתונים הבאים: המדיינים מתווכים למואבים את בלעם, בלעם בחוזרו ממואב לכיוון ביתו נעצר במדין (רמב"ן), ואף מוצא שם את מותו. בספר ד'שע מכונים מלכי מדין בשם "חמשת נסיכי סיחון", ולמעשה, לא נראה שיש בכל המקרא מקור כלשהו שמראה על מקום אחר למדינים. (וכבר העיר הרב ישראל הלפרין שליט"א במאמרו לספר במדבר תשפ"א על מיקומה של מדין).
ממילא יוצא מזה שהר סיני אמור להיות כנראה באיזור צפון-מזרח מואב, שהרי הר סיני היה סמוך למדין.
ב. שתי חניות בים סוף ומדבר סין
בפרשת מסעי (במדבר לג ח-טו) מתוארים סדר מסעותיהם של בני ישראל מקריעת ים סוף עד מדבר סיני:
(ח) וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: (ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: (י) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: (יא) וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין: (יב) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה: (יג) וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ: (יד) וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת: (טו) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי:
השאלה כאן בולטת מאוד, בפסוק ח כתבו שבני ישראל חוצים את ים סוף ואף הולכים שלשה ימים במדבר וחונים במרה, משם מגיעים לאילים ומשם שוב לים סוף, נשאלת השאלה, מה הם עושים שוב בים סוף?
נראה שהתשובה הפשוטה ביותר לכך היא, שיש לים סוף שתי "לשונות", האחת ליד מצרים (סואץ) שם חצו בני ישראל את הים, והשניה היא במפרץ אילת, הוי אומר, במסעות הללו חצו בני ישראל את כל חצי האי סיני סיני.
כעת עלינו לברר לאן פנו ישראל ממפרץ אילת.
בפסוק י' כתוב שהם נסעו מים סוף למדבר סין, בפרשת בשלח (שמות טז, א) נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
אם נקבל את ההנחה שכתבנו מקודם, שחניית ים סוף השניה היתה במפרץ אילת, ולא נרצה להניח שבני ישראל חזרו על עקבותיהם, נוכל להסיק שמדבר סין נמשך בין אילים שהיא באמצע סיני עד צפונית למפרץ אילת, וכשבני ישראל נוסעים מים סוף (אית) למדבר סין, הם פונים צפונה.
הוי אומר, לפי ההבנה הפשוטה של המסלול של בני ישראל, הם פונים ממפרץ אילת צפונה, חוצים את מדבר סין (שמגיע עד לשם), משם נוסעים לדפקה, לאלוש לרפידים, ואז מגיעים למדבר סיני, אמנם א"א לקבוע מכאן את המיקום המדוייק, אבל בהחלט נראה שזהו הכיוון, ומסעם של בני ישראל עובר באיזור אדום ומואב.
ג. העמלקי והקיני ליד מואב
בפרשת בלק נאמר (במדבר כד, כ): "וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד", עמלק אומנם מוזכר כשוכן במקומות נוספים (ראה במדבר יד, מה), אך בהקשר זה משמע שמדובר באותו עמלק שכבר נלחם עם ישראל ונצטוו להשמידו, וכידוע, עמלק נלחם בישראל ברפידים הסמוכה למדבר סיני כמבואר בסוף פרשת בשלח, ומשמע שהיה אפשר לראות איזור זה מגבולה הצפוני של ארץ מואב.
כמו כן לגבי הקיני נאמר שם (פסוק כא): "וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי" וגו', בפשטות הקיני הינם בני יתרו כמו שכתב רש"י, ויש להניח שמן הסתם נשארו סמוך למקומם הראשון במדין, וא"כ מוכח ש"מדין של יתרו" היתה באיזור זה.
ד. הבאר ליד מואב
בפרשת חוקת נאמר (במדבר כא, טז): "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ד' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם".
בני ישראל עוברים כעת את ארץ מואב למזרחה, ומהפשט נראה שהם הגיעו למקום של באר ידועה ומסיימת מהעבר, שנתנה מים ע"פ ציוויו של הקב"ה, ישנם רק שני בארות שיכולים להתאים לתיאור הזה, או הבאר שהיתה בחניית רפידים (הכאת הצור בחורב), או הבאר של קדש (מי מריבה), האפשרות השניה קשה בפשט, כי בודאי תחנת קדש אינה בגבול מואב, ואין אפשרות לומר כן אא"כ נאמר שהבאר נדדה איתם, אך לפ"ז קשה למה דוקא מקום זה נקרא "בארה" יותר משאר מקומות, ומה גם שבאותו מסע (בפרשת חוקת) נאמר "ותקצר נפש העם בדרך", ושם התלוננו בני ישראל "כי אין לחם ואין מים" ובגלל זה באו הנחשים, ומשמע שלא היתה להם הבאר במסעם.
ולכן זו אמורה להיות הבאר של רפידים בפרשת בשלח (שמות יז ה-ו): (ה) וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
וא"כ משמע ש"מקום הצור בחורב" איננו רחוק מגבול מואב.
[אמנם בשמות לא נאמר במפורש "אסף את העם", אך ייתכן שלא הזכיר זאת הכתוב במפורש, עוד ניתן להבין, שזה כלול במה שכתוב בשמות "עבור לפני העם"].
ה. הפסוקים הסתומים בתחילת ספר דברים
נראה שהדבר היותר משמעותי בכל העניין זה, הם הפסוקים הסתומים בתחילת ספר דברים (דברים א, א-ב):
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ".
לפי הפשט, הכתוב מציין כאן את מקומם של בני ישראל בערבות מואב בעת אמירת ספר דברים בשנת הארבעים בחודש העשתי עשר (פסוק ג), לפי המקובל בזד'י המקומות, אין כל קשר בין התחנות הללו לבין מיקומם של בני ישראל בערבות מואב, אך לפי הצעתנו הדברים ברורים.
בפסוק א' נאמר באופן ברור, שהמקום שעומד בו משה כעת (ערבות מואב) הוא בין פארן מצד אחד, לבין התחנות "תפל/ לבן/ חצרות/ די זהב" מהצד השני. לגבי חצרות אנו יודעים בודאות שהיא התחנה שהיתה לפני פארן (כ"כ בסוף בהעלותך), לגבי "די זהב" נראה ג"כ שהכוונה לחטא העגל כמ"ש רש"י ואונקלוס, [ויש לבסס זאת, כי מסתבר שזה מקביל לחורב שבפסוק ב', כמו שפארן מקביל לקדש ברנע, ואלו שתי התחנות הקוטביות שהוזכרו], ושאר התחנות (תופל ולבן) בפשטות הן התחנות שאחרי חורב ולפני פארן, וכמו שברור כן לגבי חצרות, וכולן ממוקמות צפונית מזרחית לערבות מואב, (תפל ולבן רומזים כנראה לקברות התאוה שהתלוננו שם על המן, וייתכן שתפל הוא חטא המתאוננים דהיינו תבערה).
ומה שנאמר בפסוק ב': "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ", הפשט הפשוט הוא שהדרך שבין חורב לקדש ברנע עוברת דרך הר שעיר, וכשזה בא בהמשך לפסוק א' משמע שזה בא לסמן את המרחק בין התחנות הקוטביות שהוזכרו קודם, דהיינו פארן ודי זהב, ומפסוק זה כשלעצמו ג"כ מוכח עכ"פ בפשוטו שהדרך בין חורב לפארן עוברת דרך הר שעיר.
נראה שהוצרך כאן הכתוב לומר את המרחק בין הנקודות הללו, מפני שבדרך כלל כשאומרים שמקום מסויים הוא בין שני מקומות משמע שהמקומות סמוכים זה לזה, לכן כאן הוצרך הכתוב לומר שמפרידי ביניהם מרחק של אחד עשר יום, כמה מאות קילומטרים.
[לפ"ז נראה שגם מה שמוזכר שם בדברים (א, יט):" וַנִּסַּע מֵחֹרֵב, וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹ-הֵינוּ, אֹתָנוּ; וַנָּבֹא, עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ." הכוונה היא שהם חצו במסע זה גם את הר האמורי (לרוחבו) בנוסף למואב ואדום].
ו. האם בני ישראל עברו באדום ומואב
לפי מה שכתבנו קודם, יש להציע פתרון לחידה מקראית גדולה, בדברים פרק ב (כו-כט) נאמר:
(כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. (כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. (כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר".
כידוע בני עשו לא נתנו לישראל לעבור בארצם, וכן בארץ מואב הם לא עברו (ובספר שופטים מעיד יפתח שביקשו מהם והם לא הסכימו), ואיך אומר משה "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר"? וכבר נשתברו על כך קולמוסים.
לפי הצעתנו דלעיל, כשבני ישראל נסעו בשנה השניה מחורב לקדש ברנע, הם "חתכו" בקו ישר דרך מואב ודרך הר שעיר, (ולכן גם ציין הכתוב שחנייתם עכשיו במואב היתה באמצע הדרך הזו שהלכו בה אז).
לפ"ז מה שכתוב: "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר", מכוון למה שעברו שם בשנה השניה לצאתם ממצרים, ולפ"ז טענתם לסיחון היא, שבני אדום ומואב נתנו לכה"פ פעם אחת לישראל לעבור בארצם, ולכן "עכשיו תורך" לתת גם כן פעם אחת לעבור.
ז. לחם ומים מעמון ומואב "בדרך בצאתכם ממצרים"
בפרשת כי תצא (דברים כג, ה) נאמר: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ".
קשה להבין את הביטוי "בדרך בצאתכם ממצרים" כמכוון לדרך שעברו בה לפני חודשים ספורים, וביטוי זה מתאים הרבה יותר לזמן יציאתם ממצרים, ומשמע מזה שסמוך ליציאתם עברו אז בני ישראל באיזורם עמון ומואב, עד שהיה מוטל עליהם לקדמם בלחם ובמים.
וראיתי שכבר העיר על כך בספר הואיל משה (שם) ונצטט לשונו:
"על דבר אשר לא קדמו וגו' ואשר שכר וגו' – שני דברים, הראשון בצאתכם ממצרים, ואין אנו יודעים בבירור מקום מסעות בני ישראל טרם ישלחו המרגלים, ובאיזה אופן קרבו כ"כ לעמון ומואב עד שאלה מפני קורבתם היו מחויבים לצאת לקראתם בלחם ומים, אבל נ"ל שבאמרו בצאתכם ממצרים אי אפשר שידבר על מה שאירע זה ארבעה חדשים בְּקָרְבָם אל ארץ בני עמון ומואב, רק בודאי מדבר בשנים הרבה קודם לכם, ואם מצאנו ביהושע (ה, ד) במדבר בדרך בצאתם ממצרים, כונתו בכל הדרך שהלכו במדבר מיום צאתם ממצרים, אבל זה לא יתכן במשה שהיה מדבר עמם".
ח. אליהו בהר חורב
במלכים א (יט), מסופר שלאחר הריגת נביאי הבעל בורח אליהו, איזבל מאיימת להרוג אותו ואליהו בורח לבאר שבע (פסוק ג): "וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהודָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם", בפסוק ד כתוב שאליהו הולך במדבר כדרך יום: "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" וגו', אח"כ מסופר שאליהו ישן, המלאך אומר לו לאכול עוגת רצפים ולשתות צפחת מים – "וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ".
בפסוק ח מסופר שאליהו מגיע להר חורב, הוא לן שם במערה יש לו שם התגלות מיוחדת, והוא מנהל "דו שיח" עם הקב"ה, בפסוק טו אומר לו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר ד' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם".
מהביטוי "לך שוב לדרכך מדברה דמשק", משמע שגם עד עכשיו היה הולך אליהו בדרך לדמשק, אלא שהתעכב מעט בחורב, ואולי קצת נטה מן הדרך בשביל זה, ולכן אומר לו הקב"ה לשוב וללכת בדרך שהתחיל לצעוד בה דהיינו למדברה דמשק, וזה לכאורה פלא, שהרי לפי כל הזיהויים המוכרים הר חורב הוא הרבה יותר דרומי לבאר שבע, ומה שייך לומר כאן "לך שוב לדרכך", הרי זוהי דרך חדשה לכיוון השני?
אמנם לפי הצעתנו, כשהולך אליהו מבאר שבע להר חורב הרי שהוא הולך לכיוון צפון, בדיוק בדרך לדמשק, והעצירה בחורב היא באמצע הדרך שבין באר שבע לדמשק, ולכן עתה (אחר שעצר בחורב) אומר לו הקב"ה לשוב ולהמשיך בדרכו לכיוון מדבר דמשק.