הפסוקים הסתומים בספר מלחמות ד'
בבמדבר פרק כא פסוקים יג -טו מופיעים הדברים הסתומים הבאים:
(יג} מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי: (יד} עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ד' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: (טו} וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב: (טז} וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ד' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם:
לגבי הפסוק האחרון (טז) "ומשם בארה" ניתן לומר שהוא אינו חלק ממה שנאמר בספר מלחמות ד', אלא מתאר את המסע הבא של בני ישראל מעבר ארנון לבארה, וכמו שכתבו כמה מפרשים, אך הפסוקים עצמם אינם ברורים.[1]
מה שניתן להבין הוא, שהיה כאן איזה מאורע ראוי לציון, שאירע כנראה בידי שמים (ולכן זה מיוחס ל"ספר מלחמת ד'"), בין אם פירושו "סיפור מלחמות ד', ובין אם פירושו ספר ממש שכתבו בו את מלחמות ד', אבל לא מובן על בדיוק נאמר כאן "על כן יאמר" – על מה בדיוק יאמר, כמו כן לא מובנת משמעותם של הפסוקים הללו.
ננסה להציע בזה רעיון חדש, אבל קודם לכן, נסביר את הפירוש המילולי של הפסוק ע"פ הרמב"ן.
פירוש מילולי
הרמב"ן מסביר כי "והב" היא שם של עיר, ו"בסופה" הוא מלשון סופה וסערה.
לפ"ז פירוש פסוק יג הוא: ד' נלחם ד' ע"י סופה את[2] העיר "והב", ואת הנחלים אשר לארנון.
אנו נסתמך על הסבר זה, וכעת נסביר את תוכן הפסוקים באופן מחודש.
שינוי תוואי נחלי ארנון והשמדת "והב"
באופן הפשוט ביותר, מה שנאמר "על כן" חוזר לפסוק שלפני כן (יג), לכן ננסה לבחון מה בדיוק נאמר באותו פסוק:
"מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי".
כמובן שלא ברור בכלל איך זה קשור לכל מה שנאמר אח"כ בספר מלחמות ד', אך ישנן כאן תמיהות נוספות:
א. מהו הביטוי "היוצא מגבול האמורי".
ב. למה כ"כ חשוב להדגיש כאן "כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי". .
ג. מה היא נתינת הטעם הזו "כי ארנון גבול מואב",.
נראה להציע, שבעצם בני ישראל נכנסו כעת לשטח שהוא בתוך ארץ האמורי, וזה התאפשר ע"י שהקב"ה הזיז את הגבול, דהיינו את תוואי הנהרות, וזה הפקיע את השטח מן האמורי, וכך נוצר איזור ביניים שאינו שייך לא למואב ולא לאמורי.
אז מה בדיוק קרה?
נראה כך היה מהלך האירועים:
סופה וסערה התחוללו באיזור התוואי של נחלי ארנון. במהלך אירוע זה הוחרבה העיר "והב", ונחלי ארנון הוסטו צפונה יותר, כך שנוצר איזור חדש שהיה לפני כן בשליטת האמורי, אך עכשיו אינו בשליטתם מפני שארנון קובע את הגבול, נראה שלכן היה גם חשוב שתושמד העיר "והב" שאלמלי כן היו יכולים בני האמורי לטעון עדיין לבעלות על המקום כיון שאנשיהם שם, או שעכ"פ היו באים להילחם עם ישראל.
כעת נחזור לפסוק יג: "וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי", כלומר, הם חנו מעבר ארנון בשטח שיצא מגבול האמורי, כלומר, שהיה שייך בעצם לאמורי, אלא שכיון שנחל ארנון הוסט אין שטח זה שייך להם מפני שהגבול נקבע ע"פ נחל ארנון.[3]
שינוי תוואי נחלי מואב
אמנם התורה אינה מסתפקת בזה ומוסיפה לומר בפסוק טו: "וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב", וצ"ב מה משמעות הדברים ולמה זה נצרך.
ונראה, שזה הוצרך כדי לפתור בעיה נוספת, שהרי כיון שארנון הוא הגבול בין מואב ובין האמורי, הרי משעה שנחל ארנון שינה מקומו ממילא שטח זה עובר באופן אוטומטי לשטח מואב, וכמו שמצינו בב"מ (כב.) "ירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל – נטל, ומה שנתן – נתן",[4] וא"כ אין ישראל רשאים ליכנס לשם.
לכן אמרה התורה שקרה דבר נוסף כדי לפתור בעיה זו: "וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר – וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב", פירוש הדבר, שאשד הנחלים שעד עתה היו נוטים לכיוון העיר המואבית "ער", שינו כיוונם ונטו מעכשיו לגבול מואב, דהיינו שהם זרמו במקום שזרמו נחלי ארנון בהתחלה שזהו גבול מואב.[5]
דבר זה מכניס אותנו למצב משפטי מעניין, נחל ארנון המקורי זורם עכשיו במקום אחר, אך בתוואי הנחל המקורי שלו עדין זורמים מים שהגיעו מנחל אחר, אז בעצם נחל ארנון כן קיים, במצב כזה הדעת נותנת, שהאיזור שבין שני הנהרות הופקע מסיחון, אך גם לא בא לידי מואב, ולכן יכלו בני ישראל לחנות שם,
לסיכום: מתואר בפסוקים הללו שהתרחשו כאן שלושה דברים: א. העיר האמורית "והב" הושמדה בסופה. א. נחלי ארנון (שהם קובעים את הגבול) הוסטו צפונה. ב. אשד נחלים אחר שנטה עד עכשיו לכיוון "ער", שינה מסלול ונשען לכיוון גבול מואב, דבר שגורם לכך שגבול מואב לא יתרחב.
כל זה נעשה ע"י "מלחמות ד'" כלומר בידי שמים, שלא ע"י אדם, דהיינו ע"י סופה (ואולי אירועי טבע נוספים), כדי לאפשר לישראל לחנות במקום זה.
מלחמת כיבוש
נראה עוד, שלא בכדי זה מתואר כמלחמה – "מלחמות ד'" (שזהו לכאורה ניסוח חריג), מפני שאכן היתה כאן "מלחמת כיבוש", דהיינו שהקב"ה נלחם (באמצעים שלו) כדי לכבוש את השטח הזה, ולהפקיע אותו מידי האמורי ומידי המואבי.
[1] כתבו בזה המפרשים דרכים רבות, אך נראה שעדיין יש מקום להוסיף בפשט, בנוגע למה שכתבנו ש"סופה" הכוונה לסופה וסערה, כבר כתבו כן הרמב"ן ועוד, וכן הוא הפשט, וכן מה שנקטנו ש"והב" היא עיר מסויימת, כתבו כן מפרשים רבים.
[2] כלומר נגד
[3] ראה בהמשך מה שהבאנו "ירדנן שנטל מזה ונתן לזה"
[4] ומפורש הדבר בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) שפעמים שנמשך הירדן לצד ארץ ישראל ונמצא נוטל מא"י ונותן לחו"ל, ופעמים שהוא נמשך לצד ארץ העמים ונמצא שהוא נוטל מארץ העמים ונותן לארץ ישראל, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן דכתיב "הירדן וגבול" שהגבול תלוי בירדן.מצוטט כאן (מלשון הרמב"ן בב"מ)
[5] למעשה, נראה שער היתה עיר מואבית הסמוכה ממש לגבול, וניתן לפרש לפ"ז שנחל אחר, שהיה בהתחלה רחוק יותר מן הגבול – בא עשיו ונטה "לשבת ער" ובכך נשען לגבול מואב.
ניתן להוסיף ולומר, ש"אשד הנחלים" המדובר, הוא בעצם שפך אחד של נחלי ארנון, (כי משמע שנחלי ארנון כלל כמה וכמה שפכי נהרות המשתייכים לו), וזה מסביר יותר מדוע לא נתרחב גבול מואב עי"ז.
עוד ניתן להוסיף כיוון נוסף ולומר, שמתחילה היה לארנון שפך אחד, וע"י הסופה נתפצל חלקו ולקח חלק מארצו של סיחון, אבל חלק אחר מן השפך נשאר במסלול הראשי, וזה מה שכתוב "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב", כלומר שהשפך הסמוך לער נשאר שם במקומו המקורי, ונחשב עדיין לגבול מואב.