התנצלות
עננת מסתורין אופפת את פרשיית פרה אדומה "חוקה חקקתי ואי אתה רשאי להרהר אחריה", ואמרו חז"ל שעליה אמר שלמה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי", אך מאידך, תורה היא וללמוד אנו צריכים, והמעיין בדברי מפרשי התורה יראה שהשתדלו לתת טעמים כמעט לכל הפרטים בפרשת פרה אדומה, ומה גם, שעלינו להבין מה בדיוק לא מובן כאן, ועל אלו מהפרטים נאמר שהם בבחינת "חוקה", ובגמרא יומא (יד.) מבואר שהדבר שאינו מובן בפרה אדומה הוא, שהמזה ומי שהזו עליו טהורים והנוגע בהן טמא, ולזה נתכוון שלמה כשאמר "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי".
ולכן בשורות שלפנינו נבאר מה שיש בידינו להסביר, תוך התנצלות כללית שמן הסתם זה לא מגיע לעומק הדברים , שנראה שהיה ידוע להם שיש טעם עמוק בפרה אדומה, ולכן כל דברינו אינם אלא כהצעה וכחומר למחשבה בעניין זה.
החידוש הוא בטהרה או בטומאה?
נראה שזה שהפרה מטמאה את העוסקים בשריפתה, אין בזה חידוש, שהרי כיוצא בזה מצינו בפר ושעיר של יום הכיפורים, שהם מטמאים את העוסקים בשרפתם, וכמו שכתוב (ויקרא טז, כז): "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם", ובגמרא במסכת זבחים (קד:) מבואר שאף המוציאים אותם לשריפה נטמאים משעה שיצאו חוץ לחומת העזרה (אמנם לר"ש אין מטמאין עד שיוצת האור ברובן).
ופרה אדומה דומה להם בעניינה, שבפר ושעיר מצינו הזאה מדמם שבע פעמים כלפי הקודש, וכמו שכתוב (ויקרא טז יד-טו):
"וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ: (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת".
ובדומה לזה נאמר בפרה (במדבר יט, ד): "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים", אלא שבפר ושעיר של יוה"כ הזאתם בקודש הקודשים ובהיכל, ואילו בפרה שעשייתה בחוץ גם הזאתה בחוץ, אבל מ"מ נראה שהעניין אחד הוא – הזאה שבע פעמים אל מול פני הקדש, שרפה לאחר מכן, וטומאה במהלך שריפה זו.
[למעשה, יש עוד שני קרבנות כיוצא בזה, והם פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור (ויקרא פרק ד'), גם שם יש הזאה ז' פעמים אל מול הפרוכת, וגם שם יוצא בשרם לשריפה, ולפי ההלכה גם שריפתם מטמאה, אלא שאין טומאתם מוזכרת בהדיא בכתובים].
לאור הדברים הללו נראה, שאין חידוש בכך שהפרה מטמאה את העוסקים בה, אלא עיקר החידוש הוא שיש בה כח לטהר.
טומאת הפרה – הכרחית לטהרה
נראה לבאר, שדווקא הטומאה שחלה על פרה אדומה, היא המאפשרת להפיג ולטהר את טומאת המת על ידיד הזאת מי החטאת, ננסה להציע כיוון להסברת הדבר.
כשנתבונן בפסוקים נמצא דבר מעניין, התורה ציותה להשליך לתוך שריפת הפרה "עץ ארז ואזוב ושני תולעת", המינים הללו הינם מינים מטהרים, שכן אנו מוצאים בטהרת המצורע שעל ידם מזים עליו לטהרו (ויקרא יד ד-ז):
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: (ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: (ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".
נראה לומר, שזהו מקור הטהרה המצוי בפרה, שכביכול הפרה "סופגת" כח טהרה מן המינים הללו, ויש בכך בכדי להסביר מהיכן מגיע צד הטהרה שבה (ובנוסף, את אפר הפרה נותנים בסופו של דבר לתוך מים חיים ומזין אותו ע"י אזוב, שגם זה הוא כח טהרה).
נמצא שבמי הפרה פתוכות טומאה וטהרה זו בזו, וניתן להסביר עפ"ז (באופן קצת ציורי) כיצד פועלת טהרת הפרה:
טומאת המת היא חזקה מאוד, וכל דבר שבא לטהרה מיד היא מתנגדת כנגדו ודוחה אותו, לכן היה צריך כאן תחבולה מיוחדת כדי לסלקה או להחלישה, והתחבולה היא להזות בדבר שיש בו בעצמו צד טומאה, דבר זה גורם שאין ההזאה נדחית באופן אוטומטי ע"י טומאת המת, אלא אדרבה מתאחדת ומתחברת איתה, ומתוך כך יכול צד הטהרה שבה לפעול בחשאי ובכך להפיג את טומאת המת (מעין סוס טרויאני), לכן גם תהליך זה נמשך מספר ימים, שבמהלכם הטומאה הולכת ונחלשת בהדרגה, וצד הטהרה הולך ומתגבר.
זה מסביר עד כמה חשוב היה שיהיה בפרה צד טומאה, ונראה שכל ההלכות שהוצרכו בה, (דהיינו שתהיה דווקא פרה, אדומה, ללא מום ושלא עליה עליה עול) הוצרכו בכדי ליצור בה טומאה זו, וכמו שנבאר.
פרה אדומה – מבחר היצורים
נראה שפרה אדומה היא הדבר המובחר ביותר הקיים עלי אדמות (מלבד האדם כמובן), זאת מדוע? שהרי מעלת בעלי חיים גדולה מממעלת הצומח והדומם, מכלל בעלי החיים גדולה מעלתם של בעלי החיים הכשרים יותר מן הטמאים, ובדאי שיש מעלה יתריה במינים הכשרים להקרבה (דהיינו בהמות טהורות לעומת חיות), מתוך הבהמות הכשרות להקרבה ודאי שהמובחר הוא מין הבקר, (שהוא הגדול והמשובח שבין המינים הללו), והפרה מובחרת מן השור, שהרי בנוסף לבשרה יש לה גם חלב ואפשרות הולדת וולדות.
והנה פרה זו צריכה להיות בתכלית השלימות, ללא מום, ושלא עלה עליה עול, דהיינו פרה שאינה "משומשת", ומלבד זאת עליה גם להיות אדומה, בשום קרבן לא מצינו משמעות כלשהי לצבעו של הקרבן, מלבד במקרה זה, ונראה שזוהי תוספת במעלתה.
כנראה שפרה בצבע אדום נחשבת כנאה יותר, וזה מוסיף בשלימותה, או מפני שבשרה משובח יותר כמ"ש במסכת תמיד (לא, ב): "אמר רב חסדא: אוכמא למשכיה, סומקא לבשריה, חיורא לרדיא", דהיינו שבשר של שור אדום משובח משל שאר שוורים, ומסתמא עיקר שבח השור הוא לבשרו, וה"ה לפרה.
כעת ננסה להסביר למה היה כ"כ חשוב לקחת לענין זה את היצור שהוא כליל השלימות.
למה היה חשוב לקחת כאן את מבחר היצורים?
כפי שביארנו לעיל, כחה של הפרה להפיג את טומאת המת נעוץ בכך שיש בה בעצמה צד טומאה, וצריך להבין מהיכן באה לה טומאה זו, והרי היא נשחטה כדין ואיננה נבילה? באופן דומה יש לשאול על פר ושעיר של יום הכיפורים, מדוע טמאים הם?
ונראה להסביר הדבר ע"פ דברי האור החיים הקדוש בתחילת פרשת חוקת, שם מבאר שככל שהדבר במעלה גבוהה יותר נדבקים בו יותר כוחות הטומאה והחיצונים, כדוגמת חבית של דבש שכל הזבובים והרמשים נמשכים אליה.[1]
ונראה שזהו ג"כ טעם פר ושעיר של יום הכיפורים, שאחרי שהוכנס מדמם אל הקודש פנימה, והוזה ממנו כנגד פני הקודש, גדלה מאוד מעלת קדושתם וכל החיצונים צובאים לידבק בהם, אלא שעודם במקדש אינם יכולים להאחז בהם כי קדושת המקדש מונעת זאת מהם, אבל לאחר שיצאו מחומת העזרה מיד נטמאים.
ונראה לומר, שבאופן עקרוני היו יכולים לקחת לצורך טהרה זו גם את אפרן של פר ושעיר הנשרפים, אלא שלא רצתה התורה שישתמשו באפרן של קרבנות לצורכי חול, ולכן קבעה לכך את פרה אדומה, שאינה קרבן, ואין שחיטתה בפנים, ולא והבא מדמה אל הקודש פנימה.
אלא שמכיון שאינה קרבן ואין שחיטתה בפנים, הרי שאין קדושתה ומעלתה גדולה כ"כ כדי שתמשוך אליה את החיצונים, ולכן הוצרך שתהיה מעלתה הגשמית גדולה במיוחד, ושתהיה שלימה בכל מיני שלימות, כדי לחפות על חסרון זה, שאז לאחר שמזים ממנה אל פני הקודש, ג"כ גדלה מעלתה מאוד, ובאים כוחות הטומאה ונדבקים בה.
דין התורה לעומת דין חז"ל
והנה לכאורה הדין הנראה מן הפסוקים נראה אחיד ופשוט למדי, שמן הפסוקים משתמע לכאורה שאפר הפרה לעולם הוא טמא, וכל העוסקים בו לעולם מטמאים בגדים, ולכן ישנה גם טומאה במי הנדה, אך לפי חז"ל הדין מורכב יותר, שהאוסף את אפר הפרה טעון כיבוס בגדים, אבל לאחר שנסתיימה אסיפת אפר הפרה שוב אין האפר מטמא את הנוגע בו, ורק לאחר הקידוש במים נעשו מי נדה שחוזרים ומטמאים את הנושא אותם, ולכאורה זהו דבר שצ"ב רב, מהיכן צמחה כאן טומאה שוב במי הנדה מאחר שבטלה הטומאה מן האפר?
ונראה לבאר, שמאחר שהסתיימה שריפת הפרה נעשתה היא כ"עפרא דארעא" ולכן בטלה ממנה הטומאה, ומ"מ האוסף את אפר הפרה הינו טמא (כמ"ש בפסוק י: "וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב") מפני שאוסף אותה ממקום שריפתה ששם שרו כבר כוחות הטומאה, ועוד, שמן הסתם נשתיירו חתיכות שיש בהם ממשות שלא הפכו לאפר, אבל אחר שנאסף האפר משם אין בו טומאה מפני שהוא כ"עפרא דארעא" (ובענייני טומאה תמיד שורה הטומאה על דבר חשוב, וכמו שדווקא אוכל שהוכשר מקבל טומאה, אבל דבר שאינו אוכל או אוכל שלא הוכשר אינו מקבל טומאה)..
אמנם משעה שעירבו את האפר במים, יש כאן מעין "חוזר וניעור" לאפר הפרה, שעכשיו אין זה עפר גרידא, אלא מים מיוחדים מוכנים להזאה, ואפר הפרה בהיותו חלק ממי הנדה חוזר לחשיבותו, ובאים החיצונים ונמשכים אליו.
טומאה וטהרה בהזאה
מפשטי הפסוקים נראה שגם מזה מי החטאת טעון כיבוס בגדים, וכמו שכתוב (במדבר יט, יא): "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב", אמנם לפי חז"ל (יומא יד, א) אין מי הנדה מטמאים אלא את הנוגע בהם או הנושאם שלא לצורך הזאה, אבל המזה ממנו אינו נטמא, וכן הנושאו לצורך הזאה אינו נטמא, וזה דבר באמת תמוה, איך הכוונה משנה כאן, ואכן ע"ז אמרו שם בגמרא שאמר שלמה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי".
ומ"מ ננסה קצת להסביר כדי שיובן מה שלענ"ד המיוחד בדין זה, מצינו בשו"ע או"ח סימן רט"ז, שהמריח בפרי הראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות, וכתב שם השו"ע: "והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם נטלו לאכלו ולא נתכוין להריח בו אף על פי שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך".
וביאר שם בבה"ל ענין זה כך: "ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסימן ריז, אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך דהרי הפרי עיקרה אינו עומד לריח אלא לאכילה כדאיתא בתוספות ושארי ראשונים, ודבר דלאו לריח עבידא אפילו מתכוין להריח אינו מברך כ"ז שלא נטלו בידו".
א"כ מצינו דוגמא לדבר, שדבר שיש בו בחינה אחת שעומד למאכל ולא לריח יכול הדם בנטילתו לשם ריח להחשיבו כדבר העומד לריח, ונראה לבאר שגם בענין מי הנדה מתרחש דבר דומה, שהרי המים הללו יש בהם בחינת טומאה מצד אפר הפרה ובחינת טהרה מצד המים ומצד עץ הארז האזוב ושני התולעת, וסתמן מטמאין, אך כשאדם נוטל המים הללו ע"מ לטהר הרי שהם נעשים כעומדים לטהרה, וכאילו מתגבים בהם צדדי הטהרה שבהם, ומתוך כך אין בהם כח לטמא.
אומנם מפני שזו סברא מיוחדת שלכאורה אינה שייכת כלל בדיני טומאה וטהרה, לכן זה עדיין בגדר חוקה שאיננה מובנת, עד כדי כך שאמר שלמה על כך: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי".
"וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו" – פשט ומסורת
אחד הדברים המפליאים בענין זה, הוא הפירוש שפירשו חז"ל (שהזכרנוהו קודם), שהמזה טהור ומה שכתוב "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו" היינו נוגע, ונביא לשון הגמרא ביומא: "ומזה טהור? והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! – מאי מזה – נוגע. – והכתיב מזה, והא כתיב נוגע! ועוד: מזה – בעי כיבוס בגדים, נוגע – לא בעי כבוס בגדים. – אלא, מאי מזה – נושא. – ונכתוב רחמנא נושא, – מאי טעמא כתיב מזה? – הא קא משמע לן: דבעינן שיעור הזאה"
ולכאורה דבר זה הוא פלא, היאך ניתן לומר שמזה טהור בשעה שכתוב במפורש "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו".
ורבים פירשו דהכא מיירי במזה הזאה של רשות ולא לשם טהרה, ולכאו' הוא דוחק.
ונראה לבאר זאת ע"פ הערה שהעיר הנצי"ב וז"ל (במדבר יט, כא): "ומזה מי הנדה. שינה הכתוב במזה מכל הפרשה דכתיב השורף, האוסף, הנוגע, וכאן לא כתיב והמזה, אלא ומזה, ללמדנו דלא מיירי במזה ממש אלא בנושא שיעור הזיה וכפירוש רש"י" עכ"ל
אומנם לא ברור איך משמע משינוי זה דמיירי דווקא בנושא.
ונראה לבאר הדבר, שאם היה כתוב "המזה" משמע שמדובר על כל מי שעשה פעולת הזאה, אבל "ומזה" זהו כינוי למי שממונה להזות הזאות רבות, וע"ז קאמרה תורה דיכבס בגדיו משום דמסתמא הגביה את המים גם שלא לצורך טהרה, כגון כשבא להצניעם, ובזה נראה שהדברים עולים יפה.
[1] ומבאר שם שזהו טעם טומאת מת, שכל כוחות הטומאה צמאים לידבק ולשאוב מקדושת האדם בכלל והיהודי בפרט, אלא שכל זמן שהנשמה בקרבו היא מגרשת אותם ואינם יכולים לה, ומשעה שמת הרי הם נדבקים בו למצוץ לשד הקדושה שבגופו.
[אומנם לגבי טומאת מת ושאר אבות הטומאות קצת נראה לומר שהם עצמם מקור טומאה, אבל בענייננו נראה שיש רוח טומאה חיצונית שנתפסת בהם, והראיה לכך היא שפר ושעיר של יום הכיפורים אינם נטמאים בעודם בקודש, ורק ביציאתם לחוץ נטמאים, משא"כ בשאר אבות הטומאות].