מי החטיא את ישראל בנות מואב או בנות מדין?
בסוף פרשת בלק מסופר על החטא שחטאו ישראל בבעל פעור, ולכאורה נראה שחטא בעל פעור היה ע"י בנות מואב, וכמו שכתוב (במדבר כה א-ג):
(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ד' בְּיִשְׂרָאֵל:
אך בהמשך הסיפור (פסוק ו) מופיעה דווקא כזבי בת צור המדינית: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
וכן להלן בפרשת מטות כתוב במפורש שבנות מדין הן שגרמו לזה, משה כועס על החיילים שהשאירו בחיים את בנות מדין (לא יד-טז):
(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּד' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ד'.
בנוסף, העובדה שבני ישראל נצטוו להילחם דווקא נגד מדין ולא נגד מואב מחזקת מאוד את ההנחה שבנות מדין הן שהחטיאו את ישראל בבעל פעור, ולא בנות מואב.
אז מי החטיא את ישראל, בנות מואב או בנות מדין?
נראה לומר, שאכן חטא בעל פעור היה רק על ידי בנות מדין, ואע"פ שבפרק כה (א-ג) מתוארים הדברים כהמשך אחד, מ"מ מדובר כאן בשני מעשים נפרדים, דהיינו:
מעשה א'- (א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:
מעשה ב' – (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ד' בְּיִשְׂרָאֵל:
לגבי המעשה השני סתמה התורה בשלב זה מלפרש כיצד אירע דבר זה ומי גרם לו, אבל פירשה בהמשך שזה נעשה ע"י בנות המדינים.
אז למה הוזכרו כאן בנות מואב כלל?
נראה שהזנות של בני ישראל עם בנות מואב לא היתה מפני שהן באו באופן יזום להחטיאם, אלא שמתוך הסמיכות הגיאוגרפית אליהם היו "שוליים" מבני ישראל שנמשכו אחריהם ואף חטאו בע"ז, (ולא היה מה להעניש את המואבים על כך כי בני ישראל הם שבאו מיוזמתם אליהם), התורה מסמנת זאת כנקודת שבר שגרמה בסופו של דבר לכלל עם ישראל להיכשל בחטא פעור, אע"פ שהיה זה מעשה נפרד.
בשורות הבאות יתבאר קשר סיבתי נוסף בין המעשים הללו.
מה הקשר של בלעם לכל זה?
בפרק לא (פסוק טו) מפורש שבלעם הוא היוזם של חטא בעל פעור ע"י בנות מדין: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּד' עַל דְּבַר פְּעוֹר".
אך לא ברור איזה קשר יש בין בלעם למדין, והרי מצינו שלאחר שלא נסתייע ביד בלעם לקלל את ישראל הוא חזר למקומו, וכמו שכתוב (במדבר כד, כה): "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ".
שאלה נוספת היא, שכשבני ישראל נלחמים במדין, את מי הם מוצאים שם? את בלעם!!
כך כתוב בפרק לא (פסוק ח): "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"
גם כאן נשאלת השאלה, מה עושה כאן בלעם במדין, והרי מסופר שחזר בלעם למקומו (פתורה)?
עוד יש לשאול, מהו הקשר של בלעם לבעל פעור, ומהיכן עלתה לו מחשבה זו להחטיא את בני ישראל בבעל פעור באופן כזה?
מה ראה בלעם כשהגיע למואב
יש לשאול, היכן מצינו לראשונה קשר כלשהו בין בלעם לבעל פעור? התשובה היא שדבר זה מצינו בפרק כג (כז-כח):
(כז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם: (כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:
כאן רואה בלעם (אולי לראשונה) את בעל פעור, נראה שהרעיון של בלעם להחטיא את ישראל בבעל פעור קשור לכך, הוא כנראה תפס בחושיו הטמאים את היכולת של ע"ז זו להפיל את ישראל.
אך נראה שלא היה רעיון זה קורם עור וגיגים אלמלא ראה בלעם דבר נוסף בבואו ובצאתו ממואב, מהו הדבר שראה?
בסוף פרק כד נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ"
מיד אח"כ בתחילת פרק כה (א-ב) נאמר:
(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן
ע"פ הפשט נראה, שאין הכוונה שרק לאחר שהלך בלעם למקומו אז החל העם לזנות אל בנות מואב, אלא הכתוב מספר כאן תופעה שהיתה עוד קודם לכן, העם ישב בשיטים והחל לזנות אל בנות מואב, וובנות מואב החטיאו את הזונים אתם בעבודה זרה, את כל הדברים הללו ראה בלעם בבואו ובצאתו.
דבר זה "הפיל אצלו אסימון", – ניתן באמצעות בנות נכריות להחטיא את ישראל בעבודה זרה, מיד נזכר בבעל פעור וגמלה ההחלטה הזדונית בלבו, הערכתו היתה שבצורה יזומה ומתוכננת יוכל להחטיא אף ציבור גדול בישראל בעבודה זרה (וכן היה לצערנו "ויצמד ישראל לבעל פעור), ייתכן שבלעם חשב ע"י כך להשיב לעצמו את כבודו האבוד, או שבלי קשר לכך שנא גם הוא את ישראל.
זה עוזר לנו להבין את הסמיכות של חטא העם בבנות מואב עם חטא בעל פעור, אע"פ ששני מעשים הם, וזה מפני שיש יחס סיבתי ביניהם, שמתוך שראה בלעם את ישראל חוטאים בבנות מואב ונכשלים בעבודה זרה, גמלה בלבו ההחלטה להחטיאם בבנות מדין.
מה שצריך להבין כעת מהו הקשר בין בלעם למדין, ומדוע לא הציע זאת בלק למואב?[1]
הקשר בין בלעם דווקא למדינים
בכדי להסביר זאת, נעקוב אחרי הופעתם המתמיהה של המדיינים בתחילת פרשת בלק, כך נוכל להבין את הענין יותר.
בתחילת פרשת בלק המדיינים משולבים בסיפור באופן לא ברור, כך מסופר שם:
(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: (ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:
מסופר שיש למואב בעיה עם ישראל, והוא מתייעץ בנידון עם זקני מדין, בהמשך הפסוקים שולח בלק מלאכים לקלל את ישראל, ניתן להבין שזקני מדין הם שנתנו לו את הרעיון, ולא עוד, אלא ששרי מדין מלוים את שרי בלק אל בלעם, וכמו שכתוב בפסוק ז':
"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק"
דא עקא, שבהמשך הסיפור נעלמים לפתע שרי מדין, כך כתוב בפסוק ח: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם".
בהמשך הפרשה מוזכרים שרי מואב שוב ושוב, וכן מסופר על הליכתו של בלעם למואב, פגישתו עם בלק ונסיונו לקלל את ישראל, בכל המקומות הללו המדינים אינם מופיעים עוד שוב, הפעם הבאה שהם מופיעים זה רק בהקשר של חטא של בעל פעור.
מה ההסבר בעניין זה?
באופן פשוט יש להסביר, שהמדיינים הם שהכירו את בלעם, והם הם שהציעו לבלק את ההצעה להביא אותו לקלל את ישראל, בשנאתם את ישראל הם אף ליוו אותם עד מקומו של בלעם, אך לכשהגיעו לשם הלכו להם, ולא לנו אצלו, כי סוף סוף לא היתה השליחות שלהם אלא של שרי מואב, והם רק ליוו אותם אל בלעם.
נראה שהסבר זה נכון הוא ומיישב בפשטות את מעורבותם של המדינים בעניין, אך השאלה שנשאלת היא, למה היה חשוב לתורה לספר זאת, לכאורה זהו פרט שולי וחסר משמעות שאינו מעלה ואינו מוריד, אלא אדרבה, רק מבלבל?
נראה שיש דברים בגו. מביאתם של המדינים אל בלעם הסיק בלעם שני דברים:
- המדינים שונאים את הד'דים
- המדינים מעריכים אותו ורואים בו כתובת לפתרון בעית הד'דים.
לענייננו חשוב מאוד פרט נוסף, שרי מדין אינם יודעים אם בסוף הלך בלעם עם שרי מואב, שהרי הם לא לנו שם בלילה, ואין להם כל ידיעה כיצד התפתחו הדברים.
למה זה חשוב? כי בלעם ידע שאת מואב לא יצליח לשכנע להפקיר בנותיהם, זאת מפני הכשלון החרוץ שנחל אצלם, אבל בני מדין (שאינם יודעים הכך) עשויים בהחלט לשמוע לעצתו, ולכן אחר שהלך בלעם לארצו, חזר והלך למדין להציע להם להחטיא את ישראל בבעל פעור ע"י בנותיהם.
ומדוע לא הלך בלעם ישירות למדין? נראה שטעם הדבר מובן, שהרי בלעם רצה להסתיר את העובדה שהיה במואב, כי אז ישאלוהו שאם הלך לשם וקילל את ישראל למה צריך לעשות עוד דברים? לכן הוא רצה ליצור מצג שוא כאילו הוא מלכתחילה לא הלך כלל למואב, ורק עתה עלה בדעתו הרעיון כיצד להחטיא את ישראל, ולכן חזר תחילה לביתו ומשם הלך למדין.
כיון שהמדינים שלחו את בנותיהם בכוונה יזומה להחטיא את ישראל, יצאו ישראל להינקם בהם, ושם מצאו כמובן את בלעם והרגוהו.
נראה שלפי הסבר זה כל המהלך מובן היטב שלב אחרי שלב.
[1] ע"פ רמב"ן שמפרש ש"לך איעצך" אין הכוונה לעצה זו, וזה מתאים לדברינו שחטא בעל פעור הוא עניין נפרד.